הבטחתי לשתף בדרכים להתחברות מחדש בתקופה זו.
אחד החלקים שנפגעו בתקופה היא היכולת לעצור, לנשום, לחשוב, לתת מקום לחלקים חשובים שלא יכולים לבוא לידי ביטוי תחת הלחצים החוזרים ונשנים של התקופה.
אז מה עושים? שקט.
נשמע פשוט? בהחלט.
בתקופות "נורמליות" כשעבדתי עם הנהלות במדבר, באמצע יום הפעילות היינו נכנסים להליכה של 30 דקות שכל מה שהתבקש בהם זה להיות בשקט, לתת למחשבות, תחושות ורגשות לזרום בנו. בסביבת הטבע, למשל קניון נחל חמר תחתון, לא היה צריך לבקש לכבות ניידים כי לא הייתה קליטה...
הסביבה הטבעית המהממת סייעה לזרימה ולחיבור. ב"נורמלי החדש"? (אגב מי שיודע מה זה שיסביר לי בבקשה ותודתי מראש)
בזום למשל? התנסויות קצרות יותר בפורמטים אינטימיים שאפשר לייצר (כן, גם בזום). מה עולה? משתתפים מעלים נושאים שונים שעלו בשקט: ויכוח שהיה מול הממונה בעבודה, המשפחה, הפריחה המדהימה שראו בעת ההליכה בטבע, מחשבה על פרויקט חדש שאני רוצה ליזום.
מה המשותף לכל מה שעולה בשקט? נושאים מאד מאד משמעותיים שלא התאפשר להם לעלות קודם.
משתתפת אחת במפגש זום סיפרה שבאמת לא יצא לה לחשוב על המשפחה מאז תחילת הקורונה באופן שבו חשבה עליהם בשקט. ומה היישום לתפקידים ניהוליים ?
אני ממליץ לכל בעל תפקיד לנסות לקחת פעם בשבוע 15 דקות של שקט. במשרד. האמתי או החדש (בבית). לתת דרור למחשבות. ואח"כ לקחת שתי דקות לרישום שוטף במחברת או במחשב, מה שנוח.
כתיבה זורמת, שוטפת, כל מה שעולה, בלי צנזורה, בלי הפסקה, שתי דקות של יומן מסע.
תראו מה עולה.
בהצלחה.
