הכל כבר מאחורינו. האמנם? יש אבסורד הכלכלי - העולם עצר – אבל נראה שהכלכלות לא נפלו וכנראה לא יפלו. ככלכלן אין לי הסבר לזה. חוץ מזה, עברנו תקופה קשה. סגר, הגבלות, אי אפשר לעשות מה שרוצים. האמת היא שלא קל לחזור מחדש ויש הרבה תחושות שטרם עובדו סביב מה שהתרחש בארגונים בתקופת קורונה. אז תשאלו בכל זאת – אם חוזרים והכל בכיוון טוב – למה לעורר מתים? החדשות הפחות טובות זה ש"הם" לא מתים... "הם" אותם אלו שקשה לראות ..."הם" התחושות והרגשות של הארגון, הצוותים שבו, המנהלים והעובדים. "הם" - חלקים רגשיים בארגון שאולי לא עסקנו בהם ולמרות היותם בלתי נראים הם לא בילתי משפיעים. כדי לפרק את המתחים הרגשיים הרבים שנצברו יש צורך להכיר בקיומם, להבין אותם לעומק, לעשות להם מקום ולעבוד עליהם בארגון. חלופת ההתעלמות אולי טבעית יותר. מה שלא רואים לא קיים. זו גישה שמשקפת בעיקר לקונה ניהולית - המנעות שמשמעותה לא לנהל את המצב אלא להיות מנוהל על ידו. המחיר יהיה קשיים במוטיבציה, במצב הרוח הארגוני ובחיבורים בארגון. כל זה משפיע ישירות על עמידה ביעדים ושרידות ארגונית. מה אני מציע? תסתכלו על התמונה – זה כל מה שצריך. מעגל כסאות עם או בלי שולחן, בארגון או מחוצה לו, ואוזן קשבת. היא יכולה להיות אוזן פנים ארגונית או חיצונית. חזרה היא תהליך בניגוד לזבנג בו הוכנסו לסגר ואולי בגללו. בהצלחה!!
