רונית נתיב ז"ל – ההשראה שלי לחיבור למדבר

בגיל 15 ירדתי פעם ראשונה עם שני חברים לטייל במדבר. זה התאפשר כי דודתי רונית נתיב שעבדה כהידרולוגית במצפה רמון ודודי מיכה, הסכימו לקחת עלינו "חסות" דבר שהיה חשוב לאמא שלי. אמא שלי רק שכחה שרונית היתה תמיד הדודה המגניבה, שהיתה מדריכה בבית ספר שדה, ודמות לא סטנדרטית. רונית שלחה אותנו בטרמפים למרכז מכתש רמון (לא היה כביש כמו היום – אלא דרך עפר), ומאחר ובקבינה של המשאית שעצרה לנו היה מקום רק לשניים, אחד מאיתנו עמד בחוץ והחזיק במראת המשאית...עד היום אני זוכר את הריח שעמד בתוך הקבינה...די ממסטל. אז יצאנו לטיול מאתגר מממפעל "חרסית וחול זך" להר גבס - נחל ארדון – פרסת נקרות – וחזרה לכביש הראשי. היום הכל משולט ומסומן. אז – שזה לפני 40 שנה, NO MAN’S LAND . וכך צעדנו לנו 20 ק"מ שהתחילו ב 1200 בצהרים והסתיימו ב 1900, כשירדנו מהמשאית חזרה במצפה רמון, אני זוכר את תחושת ההתרוממות שהרגשתי אז... המקום השקט והבראשיתי אפשר לי להיות עם עצמי וגם לחזק את הקשר ביני ובין חברי הטובים. ורונית? כמו מנהלת טובה שחררה, נתנה לנו עצמאות אבל דאגה לרשת הבטחון... "תפסנו" אותה בג'יפ עם אריה הפקח האגדי של רשות שמורות הטבע, בדרך לחפש אותנו...

והיו עוד הרבה רגעים כאלה כשרונית הפכה להשראה העיקרית לטיולי הנגב והדרום שלנו.

רונית היתה דמות משמעותית עבורי, וניכרה בה התשוקה והאהבה שלה למדבר ולעבודתה. בדרכה המיוחדת היא הובילה מצוינות ושינוי כפרופסור להידרולוגיה בפקולטה לחקלאות ברחובות. לפני כ 16 שנה, היא נפטרה ממחלת הסרטן לאחר מאבק אמיץ, בגיל 56, בדיוק בגיל שאני נמצא בו היום, והותירה אצלי חלל רגשי ואישי גדול.

כשעלה בי הרעיון לתוכנית מנהיגות למנהלים בנגב – השם "נתיב למנהיגות" היה הדבר הכי טבעי שחשבתי שיכול לשקף חלק מהתרומה הגדולה של רונית לחיבור שלי למדבר.

מאחל לעצמי שהיא תמשיך ללוות אותי במחשבות ובלב בעבודה שלי במדבר ובכלל.

יהי זכרה ברוך.