גבולות ... לא מה שהיו פעם

מה עושים עם "הכאן ועכשיו" הלא כל כך סימפטי שאמור להמשך מי יודע כמה זמן? אשתף מידי פעם בהבנה או למידה מהעבודה עם הנהלות של ארגונים בחצי השנה שחלפה.

בקורונה חלה התרופפות וטשטוש גבולות מרחב העבודה. פעם (נראה מאד מזמן..) עבדנו פיסית בארגון. באנו בבקר למשרד, הלכנו להכין קפה, התעדכננו ברכילות האחרונה, צחקנו (ואולי גם בכינו) אבל העיקר הרגשנו שאנחנו נוגעים בארגון והארגון נוגע באנו ומזין אותנו לא רק במשימות ושכר אלא במשהו חשוב לא פחות ויש הטוענים שיותר – מטען רגשי, שייכות, הכרה וקשר. בעיתות קורונה נפל דבר בעניין זה. הגדיר זאת מאד יפה מנהל בכיר בארגון בו אני מנחה את ההנהלה: "השם של הארגון לא רקום על הפיג'מה של העובדים והמנהלים והם יכולים לעבוד מהזום עבור כל ארגון". מחשבה מכוננת בעיני על מחירים כבדים של עבודה מהבית שכולם כל כך מהללים ברמה של הארגון אבל גם מחיר שמשלמים העובדים. מדברים כבר המון שנים על איזון בית עבודה והמצב הקיים נחווה בעת הזו כלא מאוזן. איך עובדים עם הגבולות המטושטשים המשפיעים על תחושת הקשר והשייכות לארגון? משאיר זאת כשאלה פתוחה ואתם מוזמנים להתייחס.